מצלמת,כותבת,משתפת,מוחקת.: היום שאחרי

היום שאחרי...

ביום חמישי 22.11.12 הבוקר שלאחר הפסקת האש הרשמית, נפגשנו בנות גרעין אשרת (גיוס 1969) כ-11 בנות במוזיאון הילדים בחולון, לחוות את "דיאלוג עם הזמן".

כמובן שתאריך זה נקבע מס' חודשים מראש והופק ע"י האחת והיחידה תלמה (תלמוש).למרות שהטילים שורקים מעל ראשינו, בני משפחה מגויסים, ונכדינו בממ"דים הוחלט שעושות את זה.

תלמוש הודיעה שכדאי להיפגש ב10.00 כדי שנספיק לשירותים, ולשתות קפה קטן כי המסע שלנו מתחיל ב -10.30 .

כמובן שכל הרחוקות הגענו כבר ב9.30 , והיא ה"הררית" (רכזת ראשית) הגיעה טיפה אחרי 10.00 ובחיוך תינוקי אמרה לא רציתי לומר אבל זה מתחיל ב-10.45...

ברור שלאף אחת כבר לא איכפת כלום מרגע זה ואילך, מאחר שמפגש כזה מכל הארץ קורה (יובלים,מבשרת ציון,בר גיורא,להבים,עומר,כוכב מיכאל,תל-אביב,רמת-גן) אז מה 'כפת לנו איפה נמצאות ומה השעה.

כשהגענו בתשינקה,ציפי ואני לפתח המוזיאון קיבל את פנינו שומר מהתפוצה הרוסית, בחור גבה קומה, רחב כתפיים משופם ומזוקן (נדמה לי) ואנחנו שלושת המטווחות מליל אמש ובמהלך שמונה ימים ולא ממש של חנוכה, עליזות ושמחות על כל מה שניתן, מבקשות שיצלם את שלושתנו שהרי כאן מתחיל תיעוד וחווית הצילום שאצלי זה: (מחלה /פטיש/הפרעה/צורך בשליטה/עליונות).התחיל מסע התנגדויות והסברה של הנ"ל שאסור לו להצטלם,ולא עזר שאמרנו לא אתה אנחנו, ואז אמר גם אסור לי לצלם!,והתחלנו כבר לספר על הטילים והדרום ותוך כדי שהוא מתנגד ואנחנו מסבירות הצלחנו להתחבק, לחייך והוא צילם תודה לאל.

בדקות הבאות כולן הגיעו והתחלנו את הדיאלוג שלא בדיוק לו נזקקנו

ביום שאחרי... כי מי רוצה לדבר על זקנה ומי רוצה לראות את הפנים שלה היום שגם כך וכך כבר מסומנות עם קמט אחד או שניים מקומטות לגמרי ,וגם כמחווה שולחים לי אותי הביתה זקנה וסיכום על איך אני הולכת להתנהג כשאראה כך. טוב מה שאני רוצה להגיד כאן שזה ממש לא משנה שנהיינו בנות 61/62 , במפגש מיד כל אחת מתנהגת כמו בגרעין כשהיינו בנות 18,וזה לא יאומן איך זה מסתדר בעצמו, תלמוש שואגת מצחוק בטירוף,יעל שכלתנית, בתשינקה הכל ביחד , ציפי מסודרת מחוייכת,מסבירה ומשתפת. (זה לא שאין לי מה לומר על כל אחת אבל הבנו את הקטע).

הדיאלוג היה מעניין, רעיון מדהים וחוויה בפני עצמה כמובן שיש לי דברי ביקורת אך לא לשם זה נכתב הפוסט הזה.

כשיצאנו משם גילינו שיש במוזיאון תערוכה/חוויה מוזיאונית

עם הפעלה שנקראת תזזים (בגובה העיניים ) מיועדת לילדים נכנסנו לקחת אינפורמציה, ומיד המדריכים התחילו להסביר לנו בהתלהבות לא רגילה ואנחנו הרגשנו בשמיים,עד שנכנסה בפתאומיות המנהלת של החלק הזה של המוזיאון

ואמרה :"לא אלה לא העתונאים שאמורים להגיע"...

משם המשכנו לאזור התעשיה חולון לארוחת צהריים במסעדה ,הבחנתי באחד המבוגרים שעבר מחייך לפני האוכל וגם אחריי וכששאלתי אותו למה הוא מחייך ומסתכל עלינו ככה? אמר: אני אוכל פה 15 שנה בחיים שלי לא ראיתי כזו כמות של בנות כל כך יפות ביחד במקום הזה!, האמת שהאיש בא לנו מאד טוב, אחרי הטריפ לזקנה, השכחה, הכובד והמוגבלויות.

משם עברנו לקונדיטוריה כי אחרי מלחמה צריך לאכול מתוק ועוד קצת לדבר באווירה של ריח מתוק. השתיים שאני בת ערובה שלהן לא שבעו עדיין

מהחלק התרבותי וגם "דרומיות" כשהן יוצאות למרכז עד שהן לא חוזרות בזחילה וסחיטה זה לא היה זה.

מצאנו את עצמנו ומלכוש דוהרת אחרינו ברכב שלה כי לא רצתה להפסיד למרות שהיא מרמת גן, במוזיאון העיצוב בחולון שהוא מדהים ומעניין, אבל אני כבר הייתי מותשת מכל השבוע ובכלל מתחיל הקטע של החתונה של שמשון , עם מי ואיך אגיע לאזור נען ואני עדיין בחולון עם ג'ינס ונעלי ספורט.

כמובן התקשרתי לאחד והיחיד דויד בן זוגי לחיים שיחיה שיכנס לכוננות הבאת בגדים , הנעלה, בלייזר בצבע לבן ובושם ונפגש בפלוגות . מיד אחריו טלפון לשלמה ש. שאולי אסע איתו ועם יהודה, ושיביא לי נעליים של אשתו עדנה שעדיין שנינו לא יודעים איזה מס' היא נועלת.

בינתיים אני יושבת לי במסדרון הקומה העליונה של המוזיאון ומבקשת מהעובדת שתנמיך את מערכת המיזוג הכללית כי קפאתי למוות.

חשבתי לי מילא קומוניסטים, מזרח, עיצוב קר, וכו',

הם לא חייבים להקפיא את עצמותיי גם כך אני מבינה את התקופה.

למזלי הבנות נשברו לאט אבל בטוח והיינו לקראת פרידה מהעיר חולון ונפלאותיה.

פתאום!!! טלפון מאליהו אילוז: את נוסעת לחתונה של שמשון??? איפה זה??? האמת וזו לא בדיחה של הגשש החיוור הוא אילוז יצא מהמקלט ורצה להתחבר לעולם שהכיר מקודם.

הצעתי לו לצאת ולפגוש אותנו בצומת בפלוגות וניסע כולנו יחד כמו פעם בגרעין שכל שנייה היה שינוי וכל רגע נוסף מישהו.,

אליהו אילוז המתוק מי שלא מכיר אותו יש לו התנהלות משלו, הגיע עם ארבע על ארבע ענק יורד מהאוטו ואומר לדויד אתה נוהג אני מאחורה...

הזכרתי שאני רפוייה, אבל את הקטע שלי כשדויד נוהג עוד לא דיברתי עליו.

אז ככה: כשהוא נוהג אני כמו כרוז יושבת ואומרת בקול די רם איזה צבעים נמצאים עכשיו בתאורת הרמזור למשל:אדוםםםםםם, למשל ירוקקקקקקקק סע.....ומי שמבין בזה ודאי מבין.!

פתאם אני רואה שדויד שלי עולה על המשאית הקטנה הזו (בשבילי משאית כי אנחנו במכוניות קטנות) ומתחילים כשמוסיקה יוונית ברקע ( אליהו= מוסיקה

יוונית) ואני מנסה לדבר רגיל וגם אליהו בעצמו עבר חוויות לא שפויות בבאר שבע עם כל הטילים והאזעקות וילד מגוייס שתודה לאל השתחרר אתמול,

ואני מתחילה לפקח על מערכת הרמזורים ושוב הגוף שלי קפוץץץץ, ומתוח וכך הגעתי לחתונה של הבת של שמשון ליבמן (מי שהוביל את המטה לשחרור גלעד שליט).

לשמחתי הוא הזמין אל כל הבנים של הגרעין,וגם היו מלא אנשים מבית העמק שלא ראיתי כארבעים שנה ויותר (מאז שהיינו בצבא וזה היה משק היעד שלנו) כאן התחיל משחק הזיכרון, של מי דומה לעצמו? ומי כבר לא???

ובאמת זה עושה משהו, במיוחד לחולת נוסטלגיה שכמוני.

ופתאום בקהל אני מזהה את אביבה שליט וכל משפחתה כולל גלעד שליט הילד המיוחד הזה ,שגורם לי להתרגשות גם ברגע זה ,בתוך החתונה הזו כמו כולנו שם בתוך הקהל ואי אפשר לא לחשוב על מאיפה הוא בא, ומה חס וחלילה היה קורה אם לא היה משוחרר עכשיו. והוא מתקשר עם אחמד ג'עברי שחוסל,

המלחמה שהיתה לפני מס' שעות, המשפחה הפליטה שלי שבאותם רגעים עשתה דרכה חזרה משמונה ימים בזכרון יעקב, הטילים מעל ראשינו , הילדים המגוייסים של חברותיי, והנכדים בממ"דים.

ועל קו הרצף הצורך שלנו לבלות במוזיאון, וללכת לכבד חבר שמחתן בת.

תודה לאל חזרתי הביתה בשלום בסוף יום כזה מיוחד שקוראים לו

ה- יום שאחרי.....